יומנלבום - אלבום זכרונות

לפני זמן לא רב הבליח על מסך הפלאפון שלי מסר מרגש -  אחיינית שלי עומדת לבוא לביקור של שבועיים בארץ לרגל בת-המצווה שלה.
תרצי לעשות משהו יחד איתה? שאל המסך.
בטח, עניתי, יש לי סדנה מוכנה ומהממת שמתאימה במיוחד בשבילה. 

באמת הייתה לי סדנה מהממת ומוכנה עד אחרון הפרטים. הדבר היחיד שהיה חסר לה הוא נרשמות-משתתפות שמשום מה מיאנו להופיע (ועל זה כבר אמר מי שאמר 'כל סדנה בא יומה').

הרעיון בצבץ במפעל הרעיונות שלי כבר לפני כמה שנים, כשאמא שלי הביאה לילדי ספר ילדות ישן שלי, בשם 'הספר שלי על עצמי' של ד"ר סוס. מדובר בספר די מגניב שמזמין את הקורא להפוך לכותב, ולמלא את השורות הפנויות בספר בפרטיים אישיים. בעודי מתבוננת בילדים קוראים בספר וצוחקים על ה'אמא-ילדה' שלהם (בעטתי במישהו – כן, דחפתי מישהו – כן, היכיתי מישהו – כן, משכתי בשערות – לא, חבל שעשיתי את זה – לא), גמרתי אומר בליבי להכין לפרטית שלי ספר דומה לזה.

אחרי שהחלטתי את ההחלטה מלאת היופי הזו, הסתובבתי כמה ימים שטופת תכנונים, תוך כדי שאני מנסה לחשוב על פתרונות לכל מיני בעיות יישומיות שבאו והתדפקו על הדפנות הפנימיות של הגולגולת שלי. כעבור כמה ימים (או אולי היו אלה שבועות או חודשים) הבחנתי שחוץ מהמוח השוצף שלי, יושב לי על הלב גוש נכבד למדי של לחץ, והחזה לא מצליח לעלות עד מלוא גובהו בכל נשימה והבנתי – הרעיון הזה מלחיץ אותי, אני חייבת להיפרד ממנו לשלום, כדי לחזור לחיי הרוגע האהובים שלי.
הרעיון אמר, o.k, אם אני עד כדי כך מלחיץ אותך - אפנה את השטח, אבל את עוד תראי שאחזור, אני לא הולך להיעלם כל כך מהר.

וכך היה - כשראיתי בבלוג של קרן פרפרים את ה'מחברת עצמית' הרגשתי פתאום את הרעיון שלי קופץ מבפנים הלוך וקפוץ. כשקראתי על 'קפסולת הזמן' שהכינה יעל מ'קונדסונים קטנים' שמעתי פתאום את הרעיון שלי צועק מן המעמקים 'זה-אני! זה-אני! את-רואה?!'. וכשפגשתי את 'אלבומי השנה-הראשונה' שמכינה אלה דרור, זימנתי את הרעיון הישר מהבוידם לפגישה דחופה.
זה בעצם לא כל כך שונה אמרתי לו.
נכון, למעשה זה כמעט אותו דבר הוא אמר.
אז זה מה שחיפשתי כל הזמן? שאלתי.
נדמה לי שכן הוא אמר.

 

 בדיוק ברגע המכריע הזה, אמא שלי התקשרה וביקשה ממני להעביר סדנה לבנות המשפחה. 

כך הרעיון ואני עלינו על המסלול המהיר לפיתוח סדנה: תכננו, הדפסנו, גזרנו, הדבקנו, ארזנו, ובנר שישי של חנוכה העברתי בבית הורי את הגרסה הראשונית של הסדנה (לא תאמינו מה עוד קרה בנר שישי של חנוכה, ממש בזמן שהסדנה הסתיימה...)

הייתה אחלה סדנה, אבל אחריה היו לי כל כך הרבה לקחים, שהחלטתי שאני חייבת לקיים עוד סדנה אחת כזאת. וקיימתי.

כלומר, תכננתי, שיפרתי, שיפצתי, פרסמתי, יצרתי סדנה מהממת ומוכנה עד אחרון הפרטים, הדבר היחיד שהיה חסר לה הוא נרשמות-משתתפות שמשום מה מיאנו להופיע. אז לא קיימתי.

מזל שיום אחד הבליח על מסך הפלאפון שלי מסר מרגש -  אחיינית שלי עומדת לבוא... בקיצור, הבנתן את הרעיון – כל סדנה בא יומה.

לסיכום, רק הבהרה – כל התמונות הן מהיומנלבום שיעל האחיינית שלי הכינה בעצמה בשלוש וחצי שעות של סדנה. תודו שיצא לה מקסים ושהיא אלופה. תודו שיצא לה מקסים ושאני אלופה.  

(ועוד אמר על זה מי שאמר – 'חכמים היזהרו בחלומותיכם, שמא יבואו ביום מן הימים להתגשם')

שנה טובה!

*ושוב ממליצה לכן, ולא בפעם האחרונה – הירשמו לבלוג וקבלו עדכון על כל פרסום של רשומה חדשה!* איך עושים זאת? הכניסו את כתובת המייל שלכן בחלון המתאים בתחתית העמוד (ממש ממש בתחתית) או למעלה מימין – בהצלחה!*

אלבום לטיול הגדול ודכדוך

פרסום הפוסט החודשי בבלוג מתעכב, והימים עוברים.
יש לי תמונות מוכנות ומה להראות אבל משהו עוצר אותי מלכתוב ולפרסם. אולי זה בגלל תשישות הלב שנפלה עלי אחרי תקופה ארוכה כל כך של מרץ ויצירתיות. כבר כמה חודשים אני מבלה ערבים שלמים מול סדרות ישראליות, במקום ביצירה (חשבתן פעם על השורש הזה - בל"ה, ולאיזה שדה סמנטי הוא זורק את הפועל העצוב הזה?). ולפרסם בבלוג נראה פתאום לא לגמרי קשור.

ואולי זה בגלל שהיו מעט מאוד צפיות בפוסטים האחרונים שלי.
בא הרפיון, נושף עלי רוח קרה ולוחש, בשביל מה בעצם? תראי כמה את גרועה! את לא מעניינת אף אחת, ונורא מכך – את מביכה את עצמך, את פתטית! (רק שים לב אדון רפיון שדווקא השורה הזו שלך היא פסגת הפתטיות, אז בבקשה קודם כל קשוט-עצמך מה שנקרא). 

אני מזכירה לעצמי שהבלוג הזה אחרי הכל מוקדש לעצמי, ולכן כיניתי אותו - 'יומן יצירה'. ושאולי זה דווקא נחמד שמה שאני כותבת עכשיו (והוא די מביך), יישאר בתפוצה מוגבלת. בסופו של יום, אני הקוראת הנאמנה ביותר של עצמי, ואני זו שנשארת לחיות עם מה שכתבתי ועם מה שבחרתי לשתוק.   

והתמונות האלה? האלבום?
זה אלבום שהכנתי לאחותי לתמונות שלהם מטיול בארה"ב. למעשה זה כמעט האלבום הרציני הראשון שהתחלתי (לפני אלבום בת-המצווה ובר-המצווה). התחלתי ליצור אותו לפני יותר משנה. אבל אז כל מיני דברים דחופים יותר דחקו אותו לקופסה מעל הארון.

לאורך השנה, האלבום מידי פעם הציץ עלי מהקופסה במבט מאשים כזה של 'את-רואה-שאת-לא-שווה-כלום?! מתחילה-דברים-ולא-מסיימת שכמוך! ואת-יודעת-מה?! את-גם-לעולם-לא-תסיימי! ולמה? כי-את-פשוט-כזאת!'. לקינוח הוא גם היה מהמהם אלי איזה המהום מתנשא כזה, ושב לשתיקתו.

בסוף סיימתי אותו. לקראת יום ההולדת של אחותי לפני פסח. והוא יצא כל כך מקסים ואהוב שאני סולחת לו על כל המבטים הרעים שהוא נעץ בי לאורך הדרך.

גם הפעם צילמתי את האלבום בווידאו, כי אי אפשר להתרשם מאלבום בסדר גודל כזה בלי סרטון. הפעם אין צורך שתשקרו לי שזה סרטון נהדר. אני יודעת ומודה - אני נבוכה מצילומי וידאו ברמות שקשה לתאר (אני אדם נבוך באופן כללי, אבל וידאו הוא באמת הפסגה). בעצם אני יכולה להיות גאה בעצמי, שלמרות המבוכה הגדולה עשיתי זאת שוב, צילמתי ופרסמתי, וזו באמת גבורה גדולה. 

אז לחיי החולשות ונמיכות הרוח שהם חלק חשוב מהחיים.

נתראה מתישהו.

**דרך אגב, אם במקרה לא קראת את הפוסטים הקודמים שלי, בגלל שלא ראית פרסום שלהם בפייסבוק, ודווקא כן היית רוצה לקרוא, את מוזמנת מכל לב לרשום את המייל שלך כאן ממש מתחת, או למעלה מימין, וכך תקבלי עדכון על כל פוסט חדש שמתפרסם (אחת לחודש בערך, מבטיחה לא להציק).**
 

אלבום ברכות לבר-מצווה

אותה אחת שקראה את הבלוג שלי בתשומת לב ודקדוק כבר יודעת שאחד מאחי גר בארה"ב לעת עתה, אבל לכל אותן היתר שפספסו את העובדה החשובה הזו אספר – אחד מאחי גר בארה"ב לעת עתה.
לפני שנתיים הוא העמיס את עצמו, את אשתו וארבעת ילדיו, והלך להגשים את שאיפותיו האקדמיות בחוצלארץ. עברו הימים ובכור בניו, איתן (שהוא גם בכור אחייני כי לפניו יש רק טריליון אחייניות), חגג בר-מצווה. את האירוע המרגש, הוחלט לציין ברוב משפחה וחברים כאן בארץ.
לרגל המאורע, נדרשתי כמובן לשאלה ה-כה-מאוד-קריטית:
אלבום ברכות ותמונות מתנה לבר-מצווה – כן-או-לא?



למה כן?
כי בתור אחד שגר רחוק, אולי הוא ישמח לקחת אתו מזכרת ממשית מהאנשים האהובים עליו, כזו שאפשר לדפדף בה, לקרוא ולהיזכר.
כי בתור אחד שאמור לחזור לכאן בסוף, אולי הוא ירצה לבקש מהחברים שלו בארה"ב לכתוב לו ברכות, שהוא יוכל לשמור באלבום, ולקחת אתו כמזכרת משם לכל החיים...



למה לא?
כי בדרך כלל ילדים בגיל הזה שמחים יותר לקבל במתנה אולר, או טאבלט או אין-לי-מושג-מה-אני-לא-מעודכנת.
כי זה טונות של עבודה ושל חומרים יקרים להחריד שקצת מביך להעמיס על מישהו שבכלל לא רוצה את זה.
כי זה משהו שאי אפשר להחליף או להחזיר לחנות, ואם הם לא יאהב, זה קצת טיפטיפה טיפונת מבאס, במיוחד בשבילו, כי הוא יצטרך לשחק אותה שהוא ממש מתלהב, למרות שזה באמת איום ונורא בעיניו.



בקיצור, הבנתן את הרעיון... תודו שכף המאזניים נוטה כאן לגמרי לצד הבנגד.
אז איך בכל זאת החלטתי שכן?
פשוט החלטתי לנסח את הדברים אחרת. במקום לחשוב מה הוא רוצה (משהו שאין לי דרך לדעת), החלטתי לחשוב מה אני רוצה (גם כן עניין מסובך, אבל בהחלט אפשרי).

והרי הניסוח המחודש:
אני רוצה להכין לאיתן אלבום ברכות לבר-מצווה, מכיוון שזו נראית לי מתנה בעלת ערך, בה הוא יוכל לשמור ברכות מהקרובים אליו בארץ ובחו"ל, כמזכרת לכל החיים.
אני מוכנה להשקיע מאמץ וחומרים באלבום הזה, מכיוון שאני נהנית מאוד מההכנה, ומאמינה שהתוצר מיוחד ומשמעותי.
האם הוא יאהב? האם הוא יתחבר? אני מקווה שכן, אבל גם אם לא, זה בסדר.
(האמת לאמיתה היא שגם ההורים שלו עודדו אותי בכיוון החיובי, כך שהייתה לי רוח גבית נהדרת לעניין הזה).

ולמה אני מספרת לכן בכלל את כל הביחבוש הזה?!
מכיוון שדילמת 'כן או לא מתנה בעבודת יד', מעסיקה הרבה יוצרות, ולכן אני חשה צורך לשתף בהתמודדות שלי עם העניין. ובגלל שלמרות שהאלבום הזה שלי זכה להמון אהבה, הערכה ופרגון, אני מוצאת כל כך הרבה פוסטים של אכזבה ותסכול ממקרים בהם ניתנה מתנה בעבודת יד, והצד המקבל לא הראה מספיק התלהבות והערכה להשקעה המטורפת שבתוצר. 

אז בוא נשים את הדברים על השולחן – כמה שעות מחשבה ואהבה שלא נשקיע בהכנה של אלבום/תמונה/משזהלאיהיה בסוף זה רק אלבום/תמונה/משזהלאיהיה ולא יותר. מבחינת מקבל המתנה זה כזה "אה, אלבום! נחמד...אלבום...את הכנת?! אה, יפה. תודה". אין לו שמץ של סיכוי להבין בכלל כמה השקעה מוגזמת טמונה באלבום שהוא מחזיק ביד, ות'אמת זה בכלל לא רלוונטי, כי הבחירה להכין דווקא מוצר בעבודת יד היא הבחירה האישית שלי, כי זה מה שאני אוהבת, ומזה אני נהנית. 

אז כן, יש ערך למתנה עבודת יד, כי זה ייחודי, ואישי וכל זה... וסבבה, ועדיין...
כדאי לא להגזים בערך שלה, ולתת אותה בענווה ואהבה, כדי לשמח בפשטות ובלי ציפייה לתמורה.

מה דעתכן? ממש ממש מאוד אשמח לשמוע עד כמה מה שכתבתי כאן מעצבן אתכן... 

לסיום - החלטתי לאזור אומץ ולצלם את האלבום בווידאו, כדי שתוכלו לראות את כל הפתיחות הרבות שלו.
בגלל שזה סרטון ראשון ואני הכי מתפדחת בעולם, אתן מוזמנות לשקר לי כאן ללא מצמוץ ולספר לי כמה הסרטון נהדר וכמה הדיבור שלי רהוט...

תהנו!

אלבום 'זיכרונות משירת הים'

עד לפני שתים עשרה שנים אח שלי גר ביישוב פצפון, קסום ופסטורלי, שעמד ממש על שפת הים התיכון, בגוש קטיף – שירת הים.
לפני שתים עשרה שנה, באמצע חודש אב, באו לפנות את תושבי שירת הים מביתם, במסגרת פינוי גוש-קטיף. ביום הפינוי אח שלי ואשתו לא היו בבית, כי באותו הזמן בדיוק נולדה ביתם הבכורה – אמונה ברכה.
אחרי שאמונה נולדה, ניסיתי לדמיין לעצמי (הייתי אז איפה שהוא על התפר בין נערה בוגרת לבחורה צעירה), איזו מין הרגשה זו לגדול בצל ילדות שהייתה אמורה להיות שלך, אבל נלקחה ממש ברגע שנולדת. בעקבות המחשבות האלה, כתבתי שיר, והקדשתי אותו לאמונה. השיר נקרא "דייגת בדימוס" (מוסיפה אותו בסוף הפוסט למתעניינות). השיר מתאר אותה יושבת במרפסת הבית, מול כלוב התוכונים, שמספרים לה על הבית הישן על החוף.

כדרכו של הזמן, השנים חלפו, ולפני כמה שבועות מלאו לאמונה שתים עשרה. עובדה זו הפכה את אמונה, לפי כל כללי הטקס, לילדת בת-מצווה.
בהתייעצות עם אימה החלטתי להכין לה במתנה אלבום בו מוגש לה לראשונה השיר שכתבתי לה, יחד עם תמונות מתאימות מאז. 

ניסיתי לשלב בעיצוב האלבום קלילות שמתאימה לילדת בת מצווה, יחד עם נגיעות וינטג' שיעניקו ניחוח נוסטלגי של זיכרונות. מדובר משילוב לא לגמרי שגרתי שהפך את העיצוב למאתגר מאוד.
אתגר נוסף היה נעוץ בתמונות, שלמרות שהן בעלות ערך אישי מאוד גדול, חלקן באיכות לא כל כך טובה.

הקדשתי מחשבה רבה איך לבנות את האלבום, ולסדר את התמונות, באופן 'שיספר סיפור' קוהרנטי, ויצליח להעביר את הרעיון שעומד מאחוריו.
 בסופו של דבר התקבל אלבום של שתי כפולות – הראשונה מוקדשת לתמונות של שירת הים והחוף, והשנייה מוקדשת לשיר, בליווי תמונות של התוכונים, ושל אמונה הפעוטה יושבת על שרפרף ומביטה בתוכונים שבכלוב.

מתחת התמונה של אמונה המחייכת, מסתתר השיר, ומתחת לתמונה עם השרפרף מסתתר כיס ובו מכתב לאמונה. 

במגבלות הזמן שעמד לרשותי, ובהתחשב במורכבות האתגר, אני מרוצה מאוד מן התוצאה. במיוחד, אני שמחה, שהצלחתי "לגייס" את הטכניקות היצירה שלמדתי בשנים האחרונות, ולבטא דרכן רעיון, שיש בו משהו שהוא מעבר ל'רק עיצוב יפה'...

הנה עוד כמה תמונות של האלבום להתרשמות - 

והנה השיר:

דיגת בדימוס

אֶת סִפּוּרֵי טְרוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּךְ

אַתְּ שׁוֹלָה מִבֵּין סוֹרְגֵי הַכְּלוּב בַּמִּרְפֶּסֶת

הֵם נִבְנִים כְּמוֹ בַּיִת עַל הַחוֹף

צִיּוּצִים צְרוּדִים מְגַלִּים אֶת הַפְּתָחִים

וְנוֹצוֹת מְרַפְרְפוֹת תְּנוּעָה בַּמִּסְדְּרוֹן

תּוּכִּיָה עִם מַקּוֹר שָׁבוּר אוֹמֶרֶת

שֶׁאַחֲרֵי הַכֹּל חַיָּבִים לְהַמְשִׁיךְ

כְּמוֹ גַּלִּים נֶאֱמָנִים לַשָּׂפָה

מִבְּלִי לַעֲצֹר

בֵּינְתַיִם

אַתְּ עוֹסֶקֶת בְּתִקּוּן חֹרִים בָּרֶשֶׁת

וְלִפְעָמִים כְּשֶׁמִּזְדַּמֵּן אַתְּ בִּמְיֻחָד

אוֹהֶבֶת

לְחַלֵּץ מִמֶּנָּה קוֹנְכִיּוֹת

בַּהַצְמָדָה הָעִקֶּשֶׁת שֶׁל הַצְּעָקָה שֶׁלָּהֶן אֶל תּוֹךְ הָאֹזֶן

אַתְּ מַצְלִיחָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּתוֹכֵךְ הִיא

תִּקָּרֵשׁ לַגּוּף

אלבום קיץ משפחתי

לפני כמה חודשים השתתפתי בפרויקט עיצוב אלבום שהנחתה אולה חומנוק בקבוצת הפייסבוק שלה 'סקראפ ומיקס מדיה'. במשך חמישה שבועות עיצבנו חמש כפולות של אלבום, כפולה בכל שבוע, תוך קבלת הדרכה ומשוב אישי מאולה, שהיא מעצבת מוכשרת, בעלת שם בינלאומי בתחום הסקראפ והמיקס-מדיה.
את הכפולות של האלבום סיימתי כאמור לפני כמה חודשים, אבל רק לאחרונה אזרתי את האומץ לגשת לאתגר, שהיה נראה לי משום מה די מפחיד - יצירת הכריכה. את הכריכה יצרתי על פי סרטון ההדרכה שאולה פרסמה במסגרת האתגר.

האם הפחד היה מוצדק? האמת שלא כל כך. הכנת הכריכה עצמה היא מלאכה די פשוטה, וכבר יש לי בראש כמה שדרוגים שאנסה בכריכה הבאה שאצור.
החלק המורכב היה עיצוב הכריכה. שהיה לי באמת קשה, עד כדי כך שלאחר שסיימתי החלטתי שאני בכלל לא אוהבת את התוצאה, ופרקתי את העיצוב והכנתי חדש.  

אחת המטרות שהגדרתי לעצמי בעיצוב האלבום הייתה להצליח לעצב אלבום הרמוני ויפה תוך שימוש בתמונות משפחתיות 'רגילות'. לכן זה אולי נשמע מובן מאליו, כי הרי לכאורה זו מטרת האלבום – לכנס את התמונות שיש לנו במקום אחד נגיש ונוח. אבל בקרב מי שעוסקות בעיצוב אלבומים רווחת התפיסה שאי אפשר להכין אלבום מעוצב שיראה יפה, עם תמונות שהן לא תמונות סטודיו מקצועיות, ואם כבר מחליטים להשתמש בתמונות לא מקצועיות צריך להפוך אותן לשחור-לבן כי שלא ייווצר בלגן בעיניים מעומס הצבעוניות. אפשרות אחרת היא להשתמש בסטאק מונוכרומטי שלא יתחרה בצבעוניות המוגזמת של התמונות. 

למרות כל האמור, רציתי לעצב את האלבום עם התמונות המשפחתיות שיש לי, והיה חשוב לי להשאיר אותן צבעוניות ושגם הדפים והעיצובים יהיו צבעוניים.
כדי להצליח במשימה החלטתי קודם כל להגדיר תקופה קצרה יחסית של זמן שתיוצג באלבום (במקרה זה - החופש הגדול שעבר) כך יישמר הגיון ורצף רעיוני בן העמודים, כיוון שבכל התמונות הילדים נשארים בני אותו גיל, ונראים אותו הדבר. 

דבר נוסף שעשיתי הוא לבחור בצבעים כחול וירוק, לצבעים המובילים של האלבום. בגלל שהצבעים הללו מופיעים כמעט בכל התמונות, בשמיים ובצמחים. את נגיעות הצבע הוספתי בהתאמה לבגדים של הילדים בתמונות, או בצבעים של חפצים בולטים המופיעים בהן. השתדלתי להשתמש בדפים בגוונים טבעיים יחסית (לא בוהקים או זרחניים), שהשתלבו נהדר בצבעי התמונות.
במבחן התוצאה הסופית אני חושבת שלחלוטין עמדתי במשימה, והתוצאה הרמונית ונעימה.   

רוב התמונות באלבום מודבקות על פלאפים נפתחים המכילים בתוכם תמונות נוספות, הנה דוגמה:

בכל אחד מהעמודים השתדלתי להוסיף לעיצוב אלמנטים מעניינים שקשורים לתמונה, כדי ליצור אווירה מתאימה. אביא כאן מדגם מייצג:

בעמוד הראשון הוספתי כדורים פורחים וחיתוך של ענן, שמייצגים עבורי את חווית הילדות של הנדנוד הכי-גבוה-עד-השמיים... גזרתי את הכדורים מקארדסטוק מדוגם. כדי לתת להם צורה מעוגלת השתמשתי במבלט מתכת עם ראש עגול, והדבקתי בעזרת דבק דו צדדי לנפח.
אגב, חלק גדול מהפרחים באלבום הכנתי בעצמי בעזרת חיתוכים מהקריקט. וכמובן שגם את שאר החיתוכים (כמו העלים והענן בעמוד הזה) חתכתי בקריקט.

ארגז החול אצלנו בחצר הוא בעצם ברכה שבורה בצורת סירה. השילוב של החול והסירה ישר זרקו אותי לחוף הים... הוספתי צדפים וגזירות של אלמנטים הקשורים לים.
בנוסף, בין שכבות הנייר הוספתי שכבה של דף עליו הדבקתי חול (שלקחתי מהארגז המדובר...).

בכפולה המתעדת תהליך בניית בית מקרטון ענק, הוספתי קרטון גלי, גג שצבעתי בצבע גואש זהה לזה שמופיע בתמונות, וראש של מכחול טבול באותו הצבע.

בכפולה הזו אהבתי במיוחד את שרשרת הדגלונים שממשיכה גם לעמוד השני, השרשרת והפרפרים נותנים תחושה של חוץ עליז וחופשי.

על האבטיחים אין צורך להכביר במילים (נדמה לי שקניתי את הדף הזה במיוחד בשביל התמונות), ובעמוד השני שילבתי פיסות איצטרובל המתאימות לחורשת האורנים שבתמונות.

ולמרות שאני יכולה להמשיך לדבר על האלבום הזה עוד שבועיים, ולהראות לכן עוד עשרות תמונות, אעצור כאן, כי גם ככה לקח לי כבר נצח לכתוב את הפוסט הזה.
הכי טוב? בואו אלי לראות אותי בלייב, וסגרנו עניין...