כרטסת

משתפת בכמה כרטיסים מהחודשיים האחרונים-

הראשון כרטיס תודה, שנועד לבטא תודה גדולה וכנה מעומק הלב - מהסוג הזה שאת מנסה להסביר את גודל התודה, ואומרת - "ממש ממש ממש ממש תודה רבה רבה רבה רבה". הם מהנהנים בראשם במין כן-כן-כן כזה, ואת מרגישה שהם לא הבינו עד כמה, וסתם יצאת מגוחכת. וכאילו לא די לה לבושה את מוסיפה -"לא, באמת...". 
תוך כדי כתיבה פתאום מתהגגת בי המחשבה עד כמה הביטוי "אסיר תודה" מדויק. כי באמת, לפעמים אני חשה שחוב התודה הוא כל כך גדול, שאין דרך לגמול בחזרה, ואז אני ממש כבולה בעבותות של תודה שאין להתיר. (הצרה מתחילה, כשכל זה גורם לך להעדיף להסתדר לבד, מה שנקרא, בלי-טובות..!)
בכל אופן, במקרה דנן סברתי, שכרטיס תודה מושקע יכול בהחלט לתפקד כמפתח שלי אל החופש...

הגדר נוצרה על פי הדרכה חביבה וקלילה של צילה לבנון. אבל ההפתעה מאחורי הגדר היא לגמרי שלי - 

  הכרטיס כמובן נפתח, ופנים יש מקום לכתיבת כמה מילות תודה אישיות.

הכרטיס הבא (שהיו בפועל שלושה כרטיסים זהים), הוא כרטיס עם כיס, שהכיל את שובר המתנה לגננות לפסח. כן,כן... בדעה צלולה ומבחירה חופשית, לקחתי על עצמי להכין שלושה כרטיסים בערב החג. למרות שלא היה לי רגע פנאי, והייתי חייבת לנקות את ביתי לדעת, כי מה לעשות - לנקות לא כל כך התחשק לי, ולהכין כרטיסים דווקא כן! 

לפני שתראו אותו פתוח, אתוודה שהייתה לי תקלה - השובר הודפס על דף A4, וגודלו כשהוא מקופל זהה לגודל כרטיס סטנדרטי. מה שלא לקחתי בחשבון, שאם אני מכינה כרטיס בגודל סטנדרטי, הכיס יוצא קטן יותר, והשובר לא נכנס. אופס!

נכון, זה פתיר. קיפלתי עוד קיפול והבעיה נפתרה. לא נעים, אבל לא נורא. 

כרטיס נוסף בעיצוב כמעט זהה, ומאותו הסטאק, הכנתי ליום-ההולדת של אחותי -

הכיתוב הוחתם על נייר אפייה, הגרסה העממית לנייר וולום.
את ההשראה לשני הכרטיסים מצאתי בלוח-השעם-הגדול-ביקום, מיודעינו משכבר הימים פינטרסט. 

כרטיס אחרון להפעם, כרטיס יום-הולדת לאחי, המצטרף אחר כבוד לז'אנר התמוה המכונה בפי עדת הסקראפ הנשית - 'כרטיסים גבריים'-  

גם כאן ההשראה מפינטרסט, אבל לא להשוות!

תודה שהייתן איתי.
היו'ש (הקיצור הרשמי להיו-שלום).
שרה.

מתנה לליל הסדר - מתקן למצות שהכנתי בעצמי (לעצמי)

בחג החרות, אני בת חורין לבחור עם מי ואיפה לציין את זמן-חירותנו-מקרא-קודש. ובת חורין להחליט שנעים לי להישאר בבית יחד עם בעלי וילדי, ולספר בניחותא את סיפור יציאת מצריים. חופשיה להרגיש ששולחן סדר אחד עם שניים-עשר שבטיא זה ממש יותר מידי בשבילי, ושאני מעדיפה להסתפק בארבעה בנים הפרטיים שלי (נו טוב, שלושה בנים ובת).

(שמות לב, ששכחתי להוסיף כוסות לסטיילינג? אופס...)

לסיכומו של עניין, נשארנו בבית, משפחה אחת ובלי אורחים, עם המון מרחב ושקט להשמיע ולשמוע את הילדים. היה נפלא. (אבל בשנה הבאה, בעזרת ה' בירושלים הבנויה, לא תהייה לנו ברירה, אלא להתקבץ בחבורה גדולה, כי לבד בחיים לא נצליח לסיים כבש שלם של קרבן הפסח : ).

השנה, כאמור, הייתי גם המארחת וגם האורחת, אז הכנתי לי מתנה קטנה לחג - מתקן למצות ומתקן מפיות. מסוג מתנות תשומת-הלב, שהעלויות שלהן קרובות לאפס, אבל הן יפות, מושקעות, ומשמחות. עם מתנות מהסוג הזה צריך להיזהר, ולהביא רק לכאלה שיודעות להעריך את ההשקעה, ולא לכאלה שיחשבו שהתקמצנתן עליהן. במקרה שלי, אני מכירה את המארחת מקרוב, והיא ממש אהבה והתלהבה מהמתנה!

וקצת פירוט על תהליך היצירה -מתקן המצות עשוי מבסיס עץ להרכבה עצמית מחנות יצירה (5 ש"ח), ומתקן המפיות מקופסת שימורים ריקה (בדומה למשלוחי המנות שהכנתי). את שניהם ציפיתי בקארדסטוק מדוגם עם דבק מוד פודג', והוספתי תחרה מנייר שיצרתי בעזרת פאנצ'. את האלמנט המרכזי הכנתי על ידי החתמה זהה על כמה דפים, בצבעים שונים, גזירה של החלקים השונים והדבקתם יחד (paper piecing) .להגנה מלכלוך, מרחתי על הכל שכבה חיצונית של מוד פודג'. אבל גם לאחר ייבוש של כמה ימים עדיין נשאר מגע דביק, כאילו לא התייבש לגמרי. אז למרות שקראתי בכמה מקומות המלצה להשתמש בו כשכבת הגנה, אני לא ממליצה. בשלב האחרון הוספתי לקישוט גם כמה נקודות דביקות.

מאחלת לכן התאוששות מהירה מהאתגר הזה שנקרא פסח, כי בשנה הבאה אמור לחזור עוד פסח אחד כזה בדיוק...