כרטסת

משתפת בכמה כרטיסים מהחודשיים האחרונים-

הראשון כרטיס תודה, שנועד לבטא תודה גדולה וכנה מעומק הלב - מהסוג הזה שאת מנסה להסביר את גודל התודה, ואומרת - "ממש ממש ממש ממש תודה רבה רבה רבה רבה". הם מהנהנים בראשם במין כן-כן-כן כזה, ואת מרגישה שהם לא הבינו עד כמה, וסתם יצאת מגוחכת. וכאילו לא די לה לבושה את מוסיפה -"לא, באמת...". 
תוך כדי כתיבה פתאום מתהגגת בי המחשבה עד כמה הביטוי "אסיר תודה" מדויק. כי באמת, לפעמים אני חשה שחוב התודה הוא כל כך גדול, שאין דרך לגמול בחזרה, ואז אני ממש כבולה בעבותות של תודה שאין להתיר. (הצרה מתחילה, כשכל זה גורם לך להעדיף להסתדר לבד, מה שנקרא, בלי-טובות..!)
בכל אופן, במקרה דנן סברתי, שכרטיס תודה מושקע יכול בהחלט לתפקד כמפתח שלי אל החופש...

הגדר נוצרה על פי הדרכה חביבה וקלילה של צילה לבנון. אבל ההפתעה מאחורי הגדר היא לגמרי שלי - 

  הכרטיס כמובן נפתח, ופנים יש מקום לכתיבת כמה מילות תודה אישיות.

הכרטיס הבא (שהיו בפועל שלושה כרטיסים זהים), הוא כרטיס עם כיס, שהכיל את שובר המתנה לגננות לפסח. כן,כן... בדעה צלולה ומבחירה חופשית, לקחתי על עצמי להכין שלושה כרטיסים בערב החג. למרות שלא היה לי רגע פנאי, והייתי חייבת לנקות את ביתי לדעת, כי מה לעשות - לנקות לא כל כך התחשק לי, ולהכין כרטיסים דווקא כן! 

לפני שתראו אותו פתוח, אתוודה שהייתה לי תקלה - השובר הודפס על דף A4, וגודלו כשהוא מקופל זהה לגודל כרטיס סטנדרטי. מה שלא לקחתי בחשבון, שאם אני מכינה כרטיס בגודל סטנדרטי, הכיס יוצא קטן יותר, והשובר לא נכנס. אופס!

נכון, זה פתיר. קיפלתי עוד קיפול והבעיה נפתרה. לא נעים, אבל לא נורא. 

כרטיס נוסף בעיצוב כמעט זהה, ומאותו הסטאק, הכנתי ליום-ההולדת של אחותי -

הכיתוב הוחתם על נייר אפייה, הגרסה העממית לנייר וולום.
את ההשראה לשני הכרטיסים מצאתי בלוח-השעם-הגדול-ביקום, מיודעינו משכבר הימים פינטרסט. 

כרטיס אחרון להפעם, כרטיס יום-הולדת לאחי, המצטרף אחר כבוד לז'אנר התמוה המכונה בפי עדת הסקראפ הנשית - 'כרטיסים גבריים'-  

גם כאן ההשראה מפינטרסט, אבל לא להשוות!

תודה שהייתן איתי.
היו'ש (הקיצור הרשמי להיו-שלום).
שרה.