קיר תמונות - layout

תמונה א.

באחת הרשומות הקודמות כתבתי כאן על הקוקו המפואר שלי שגזרתי בגחמת רגע. מאז אני מוטרדת, וחשוב לי מאוד להבהיר שזה לא שאני מסתובבת מאז עם שיער קופץ ועקום נורא שגזרתי לבד. אחרי שבוע בערך הלכתי לספרית ש'תסדר' את העניינים. היא צקצקה קצת במספרים הורידה בדל שערה מפה ומשם ובזאת  סיימה את מלאכתה. אז זהו. יש לי עכשיו חותמת של מעצבת שיער, ואומנם אני עדיין מסתובבת עם שיער קופץ ועקום נורא אבל לפחות לא גזרתי אותו לבד.
('על מה היא מדברת?' יגידו הנשמות הטובות 'ממילא היא מסתובבת כל היום עם מטפחת').

תמונה ב.
לפני ראש השנה, פרחח אחד בן שנתיים ושבעה חודשים, שאני מכירה די מקרוב, התחיל תהליך גמילה. ליתר דיוק, אמא שלו התחילה בתהליך. היא אמרה לו 'אתה כבר גדול ולא צריך יותר טיטול. מעכשיו תעשה פיפי וקקי רק בישבנון'. הבעיה שהיא שכחה לתאם עם הפרחח עמדות. מסתבר שלפרחח היו תכניות אחרות, כלומר לוותר על הטיטול זה דווקא רעיון נהדר, אבל לגבי המיקום המדויק של ההתרוקנות היו לו כמה השגות. מאז הוא כמו כלבלב שובב (או כלבכלב כפי שהוא מעדיף לומר) מסתובב ומפזר דשן אורגני ברחבי החצר, ולפעמים כשנחה עליו הרוח גם בתוך הבית. אמא שלו כמו בעלים טובה של הכלבלב מסתובבת אחריו אוספת מנגבת ומנקה אוספת מנגבת ומנקה.
את כל זה אני מספרת לכן רק למקרה שפגשתם את האמא הזו לאחרונה ולא הבנתם למה היא נראית קצת עצבנית ולא כל כך נחמדה.

תמונה ג.
לקראת סוכות המסנג'ר שלי העביר אלי הודעה מסקרנת מאושרת משרקי - אישה יקרה שיצאה במיזם גדוש אופטימיות המכנס אל הסוכה שלה סיפורים בהשראת השיר 'מקום בלב'. סיפורים אישיים על חלומות שהוגשמו והפכו למציאות. בהודעה אושרת הזמינה אותי להשתתף במיזם ולחלוק סיפור משלי. כמובן שנלחצתי  והסברתי לה שהמילה חלום קצת גדולה עלי, ושהחלומות שלי קטנטנים ומורכבים מחשק לשתיל חדש בגינה או כמיהה לארון מדפים בפינת משחקים. איך שהוא אושרת לא ממש קנתה את ניסיון ההתחמקות שלי ואחרי לחץ עדין החלטתי לשתף. מאחר שעציץ וארון לא לגמרי עוברים מסך בחרתי לכתוב על הבלוג.
כתבתי כך: 'רציתי לפתוח בלוג. בלוג יצירה בו אוכל לשתף בחוויות ובהתנסויות שלי בעולם היצירה. אבל.
פחדתי. פחדתי שלא אצליח להתמיד. שאכתוב פוסט אחד ופוסט שני ואז אפסיק, והבלוג שלי יהיה תלוי ועומד בחללו של אינטרנט כמו אנדרטה מביכה לכישלון שלי, כמו שכשהייתי ילדה הייתי מנסה כל פעם מחדש להתחיל לכתוב יומן, עד שהצטברו אצלי במגירה אין ספור יומנים מותחלים שרק עמוד ראשון אחד כתוב בהם.
בסוף בהורדת הידיים שהייתה בין 'רציתי' ל'פחדתי' – 'רציתי' ניצח, ופתחתי בלוג בשקט בלי לספר לאף אחד. כתבתי בו פוסט ראשון, אחר כך שני, אחר כך שלישי ועוד ועוד וכן הלאה. אחרי שנה של כתיבה כבר הרשתי לעצמי לומר בקול – יש לי בלוג יצירה, אחרי שנתיים התחלתי להזמין אנשים בהיסוס – בואו לקרוא, ואחרי כמעט שלוש שנים נדמה לי שהגיע הזמן לומר בחיוך - אחרי הכל, הצלחתי.'

תמונה ד.
לז'אנר של תמונות מעוצבות כמו אלה שצירפתי לרשומה הזאת אין שם מוצלח בעברית. באנגלית קוראים לזה – layout. מדובר על עמוד בגודל של 12*12 אינצ' (30*30 ס"מ) המעוצב סביב תמונה ומתייחס אליה. פעם פעם לפני עשור נניח זה היה ז'אנר נפוץ מאוד בקרב סקראפריות ישראליות, ועיקר העיסוק שלהן התרכז בכאלה. איכשהו בחלוף השנים העיסוק הזה נזנח לטובת תצורות נייר אחרות דוגמת האלבומים שרואים אצלי כאן מידי פעם. אני מנחשת שהסיבה העיקרית לזניחתו היא העובדה שהוא מאוד לא שימושי ולא נוח לאחסון. דמינו לכן ערימת אלבומים ענקיים ושמנים שאמורים לאכלס עוד ועוד עמודים שכאלה.
ואני חשבתי- למה שלא אצור לי אוסף של תמונות כאלה ואתלה אותן במקבץ חביב על קיר המסדרון השומם שלנו?
תוך כדי העבודה גיליתי שזה משימה לא פשוטה בכלל, הדורשת הרבה מאמץ. מעבר להדבקות וחיתוכים וגזירות, פה נדרשתי אשכרה – לעצב. עוד גיליתי שיש ביצירה הזו משהו כמעט מרפא. לקחת תמונה אהובה ולהביט בה בתשומת לב רבה, לבחון את הצבעים, להבחין במבטים ובתנועה המרומזת, ולאט לאט לבנות לה תפאורה (ולהיזהר לא לגנוב לה את המקום ורק לתת לה גב ותמיכה).  

קיר תמונות עדיין אין לי, אבל ארבע תמונות זו כבר התחלה יפה. בינתיים הן מוצגות במקומן הזמני על הפסנתר. בתפילה שהזמני לא יהפוך לקבוע.  

חורף גשום ומואר (כי אין כמו האור של החורף).  
שרה.

*אחרי ששאלתן חזור ושאול איך נרשמים לבלוג, ואחרי שעניתי חזור וענו (מכניסים את כתובת המייל בתיבת הדו-שיח למעלה מימין או למטה), גיליתי סוף סוף מה הבעיה – מסתבר שרובכן נכנסות לבלוג דרך הפלאפון, ובתצוגה המותאמת לפלאפון אין אפשרות הרשמה. מה אפשר לעשות?
א. לגלול עד לתחתית העמוד ולבחור באפשרות 'הצג את הגירסה לאינטרנט' ואז להכניס את כתובת המייל לתיבת הדו-שיח למעלה מימין או למטה.
ב. להיכנס לבלוג מהמחשב.
ג. לכתוב לי את המייל בתגובות או לשלוח במסנג'ר, וארשום אתכן בעצמי.*   

יומנלבום - אלבום זכרונות

לפני זמן לא רב הבליח על מסך הפלאפון שלי מסר מרגש -  אחיינית שלי עומדת לבוא לביקור של שבועיים בארץ לרגל בת-המצווה שלה.
תרצי לעשות משהו יחד איתה? שאל המסך.
בטח, עניתי, יש לי סדנה מוכנה ומהממת שמתאימה במיוחד בשבילה. 

באמת הייתה לי סדנה מהממת ומוכנה עד אחרון הפרטים. הדבר היחיד שהיה חסר לה הוא נרשמות-משתתפות שמשום מה מיאנו להופיע (ועל זה כבר אמר מי שאמר 'כל סדנה בא יומה').

הרעיון בצבץ במפעל הרעיונות שלי כבר לפני כמה שנים, כשאמא שלי הביאה לילדי ספר ילדות ישן שלי, בשם 'הספר שלי על עצמי' של ד"ר סוס. מדובר בספר די מגניב שמזמין את הקורא להפוך לכותב, ולמלא את השורות הפנויות בספר בפרטיים אישיים. בעודי מתבוננת בילדים קוראים בספר וצוחקים על ה'אמא-ילדה' שלהם (בעטתי במישהו – כן, דחפתי מישהו – כן, היכיתי מישהו – כן, משכתי בשערות – לא, חבל שעשיתי את זה – לא), גמרתי אומר בליבי להכין לפרטית שלי ספר דומה לזה.

אחרי שהחלטתי את ההחלטה מלאת היופי הזו, הסתובבתי כמה ימים שטופת תכנונים, תוך כדי שאני מנסה לחשוב על פתרונות לכל מיני בעיות יישומיות שבאו והתדפקו על הדפנות הפנימיות של הגולגולת שלי. כעבור כמה ימים (או אולי היו אלה שבועות או חודשים) הבחנתי שחוץ מהמוח השוצף שלי, יושב לי על הלב גוש נכבד למדי של לחץ, והחזה לא מצליח לעלות עד מלוא גובהו בכל נשימה והבנתי – הרעיון הזה מלחיץ אותי, אני חייבת להיפרד ממנו לשלום, כדי לחזור לחיי הרוגע האהובים שלי.
הרעיון אמר, o.k, אם אני עד כדי כך מלחיץ אותך - אפנה את השטח, אבל את עוד תראי שאחזור, אני לא הולך להיעלם כל כך מהר.

וכך היה - כשראיתי בבלוג של קרן פרפרים את ה'מחברת עצמית' הרגשתי פתאום את הרעיון שלי קופץ מבפנים הלוך וקפוץ. כשקראתי על 'קפסולת הזמן' שהכינה יעל מ'קונדסונים קטנים' שמעתי פתאום את הרעיון שלי צועק מן המעמקים 'זה-אני! זה-אני! את-רואה?!'. וכשפגשתי את 'אלבומי השנה-הראשונה' שמכינה אלה דרור, זימנתי את הרעיון הישר מהבוידם לפגישה דחופה.
זה בעצם לא כל כך שונה אמרתי לו.
נכון, למעשה זה כמעט אותו דבר הוא אמר.
אז זה מה שחיפשתי כל הזמן? שאלתי.
נדמה לי שכן הוא אמר.

 

 בדיוק ברגע המכריע הזה, אמא שלי התקשרה וביקשה ממני להעביר סדנה לבנות המשפחה. 

כך הרעיון ואני עלינו על המסלול המהיר לפיתוח סדנה: תכננו, הדפסנו, גזרנו, הדבקנו, ארזנו, ובנר שישי של חנוכה העברתי בבית הורי את הגרסה הראשונית של הסדנה (לא תאמינו מה עוד קרה בנר שישי של חנוכה, ממש בזמן שהסדנה הסתיימה...)

הייתה אחלה סדנה, אבל אחריה היו לי כל כך הרבה לקחים, שהחלטתי שאני חייבת לקיים עוד סדנה אחת כזאת. וקיימתי.

כלומר, תכננתי, שיפרתי, שיפצתי, פרסמתי, יצרתי סדנה מהממת ומוכנה עד אחרון הפרטים, הדבר היחיד שהיה חסר לה הוא נרשמות-משתתפות שמשום מה מיאנו להופיע. אז לא קיימתי.

מזל שיום אחד הבליח על מסך הפלאפון שלי מסר מרגש -  אחיינית שלי עומדת לבוא... בקיצור, הבנתן את הרעיון – כל סדנה בא יומה.

לסיכום, רק הבהרה – כל התמונות הן מהיומנלבום שיעל האחיינית שלי הכינה בעצמה בשלוש וחצי שעות של סדנה. תודו שיצא לה מקסים ושהיא אלופה. תודו שיצא לה מקסים ושאני אלופה.  

(ועוד אמר על זה מי שאמר – 'חכמים היזהרו בחלומותיכם, שמא יבואו ביום מן הימים להתגשם')

שנה טובה!

*ושוב ממליצה לכן, ולא בפעם האחרונה – הירשמו לבלוג וקבלו עדכון על כל פרסום של רשומה חדשה!* איך עושים זאת? הכניסו את כתובת המייל שלכן בחלון המתאים בתחתית העמוד (ממש ממש בתחתית) או למעלה מימין – בהצלחה!*

אלבום לטיול הגדול ודכדוך

פרסום הפוסט החודשי בבלוג מתעכב, והימים עוברים.
יש לי תמונות מוכנות ומה להראות אבל משהו עוצר אותי מלכתוב ולפרסם. אולי זה בגלל תשישות הלב שנפלה עלי אחרי תקופה ארוכה כל כך של מרץ ויצירתיות. כבר כמה חודשים אני מבלה ערבים שלמים מול סדרות ישראליות, במקום ביצירה (חשבתן פעם על השורש הזה - בל"ה, ולאיזה שדה סמנטי הוא זורק את הפועל העצוב הזה?). ולפרסם בבלוג נראה פתאום לא לגמרי קשור.

ואולי זה בגלל שהיו מעט מאוד צפיות בפוסטים האחרונים שלי.
בא הרפיון, נושף עלי רוח קרה ולוחש, בשביל מה בעצם? תראי כמה את גרועה! את לא מעניינת אף אחת, ונורא מכך – את מביכה את עצמך, את פתטית! (רק שים לב אדון רפיון שדווקא השורה הזו שלך היא פסגת הפתטיות, אז בבקשה קודם כל קשוט-עצמך מה שנקרא). 

אני מזכירה לעצמי שהבלוג הזה אחרי הכל מוקדש לעצמי, ולכן כיניתי אותו - 'יומן יצירה'. ושאולי זה דווקא נחמד שמה שאני כותבת עכשיו (והוא די מביך), יישאר בתפוצה מוגבלת. בסופו של יום, אני הקוראת הנאמנה ביותר של עצמי, ואני זו שנשארת לחיות עם מה שכתבתי ועם מה שבחרתי לשתוק.   

והתמונות האלה? האלבום?
זה אלבום שהכנתי לאחותי לתמונות שלהם מטיול בארה"ב. למעשה זה כמעט האלבום הרציני הראשון שהתחלתי (לפני אלבום בת-המצווה ובר-המצווה). התחלתי ליצור אותו לפני יותר משנה. אבל אז כל מיני דברים דחופים יותר דחקו אותו לקופסה מעל הארון.

לאורך השנה, האלבום מידי פעם הציץ עלי מהקופסה במבט מאשים כזה של 'את-רואה-שאת-לא-שווה-כלום?! מתחילה-דברים-ולא-מסיימת שכמוך! ואת-יודעת-מה?! את-גם-לעולם-לא-תסיימי! ולמה? כי-את-פשוט-כזאת!'. לקינוח הוא גם היה מהמהם אלי איזה המהום מתנשא כזה, ושב לשתיקתו.

בסוף סיימתי אותו. לקראת יום ההולדת של אחותי לפני פסח. והוא יצא כל כך מקסים ואהוב שאני סולחת לו על כל המבטים הרעים שהוא נעץ בי לאורך הדרך.

גם הפעם צילמתי את האלבום בווידאו, כי אי אפשר להתרשם מאלבום בסדר גודל כזה בלי סרטון. הפעם אין צורך שתשקרו לי שזה סרטון נהדר. אני יודעת ומודה - אני נבוכה מצילומי וידאו ברמות שקשה לתאר (אני אדם נבוך באופן כללי, אבל וידאו הוא באמת הפסגה). בעצם אני יכולה להיות גאה בעצמי, שלמרות המבוכה הגדולה עשיתי זאת שוב, צילמתי ופרסמתי, וזו באמת גבורה גדולה. 

אז לחיי החולשות ונמיכות הרוח שהם חלק חשוב מהחיים.

נתראה מתישהו.

**דרך אגב, אם במקרה לא קראת את הפוסטים הקודמים שלי, בגלל שלא ראית פרסום שלהם בפייסבוק, ודווקא כן היית רוצה לקרוא, את מוזמנת מכל לב לרשום את המייל שלך כאן ממש מתחת, או למעלה מימין, וכך תקבלי עדכון על כל פוסט חדש שמתפרסם (אחת לחודש בערך, מבטיחה לא להציק).**
 

משלוח מנות - מגדל מקופסאות טונה - הדרכה בתמונות

לפעמים נדמה לי שהחיים שלי הם כמו משימה ארוכה במיוחד במסטר שף. 
למשל, נניח שרגע לפני שהנשמה שלי ירדה לעולם, נעמד מולי הבורא (בתפקיד חיים כהן) ואמר: 'לפנייך מאה ועשרים שנים בהם תוכלי להכין כמה משלוחי מנות שתרצי. עומד לרשותך עולם מלא בחומרי גלם נהדרים ואיכותיים.
אולם, שימי לב, המשימה שלך היא להכין כמה שיותר סוגים שונים של משלוחי מנות מקופסאות שימורים! משלוחי מנות שחומר הגלם העיקרי בהם הוא קופסת שימורים!
מוכנההה? (כן!)
קדימה- צאי לדרך!
בהצלחה---

אם בא לכן לראות את משלוחי המנות הקודמים שהכנתי מקופסאות שימורים אתן מוזמנות להציץ כאן וכאן,
והפעם הכנתי הדרכה קלה למשלוח מנות מרשים במיוחד – מגדל מקופסאות טונה:

א.       מסירים את החלק החד מקופסאות הטונה באמצעות פותחן מתאים.

ב.      צובעים את הקופסאות בצבע ספריי במקום מאוורר היטב.

ג.       חותכים רצועות קארדסטוק (נייר מעוצב) ברוחב הקופסה, ובאורך ההיקף שלה = 3.1 ס"מ על 27 ס"מ. הרצועות האלה יעטפו את הצד החיצוני של הקופסאות.
בגלל שהקופסאות יעמדו זו על גבי זו, כדאי לתכנן את הרצף שלהן מראש

ד.      בשלב זה הדבקתי מדבקות על הרצועות כדי להוסיף עניין וליצור קשר בין הקופסאות.

ה.      מדביקים את רצועות הנייר על הצד החיצוני של הקופסאות. אני השתמשתי בדבק דו"צ חזק. אפשר להשתמש גם בדבק נוזלי.

ו.        עוברים להכנת המכסה: מסמנים בעיפרון שני עיגולים על חתיכת צ'יפבורד (קרטון אפור דחוס).
את העיגול הראשון נסמן בעזרת צידה העליון של קופסת הטונה, ונגזור סביב הסימון מבחוץ. באופן זה ייצא לנו עיגול גדול מעט מקוטר הקופסה.
את העיגול השני נסמן בעזרת צידה התחתון של הקופסה, ונגזור סביב חלקו הפנימי של הסימון. כך נקבל עיגול קטן מעט מקוטר הקופסה.

ז.       נצבע את עיגולי הצ'יפבורד, נשים לב שצבענו גם את הקצוות היטב (כך שגם במבט מן הצד הקרטון יראה צבוע).

ח.      נגזור שני עיגולים מקארדסטוק מדוגם, בגודל עיגול הקרטון הקטן.

ט.      נדביק כל אחד מעיגולי הנייר על עיגול קרטון אחד (בעיגול הקרטון הגדול עיגול הנייר לא יכסה את כל שטח הקרטון ותיווצר מסגרת דקה סביב לעיגול הנייר).

י.        בשלב זה אפשר להוסיף קישוטים על עיגול הקרטון הגדול, שיהיה חלקו החיצוני של המכסה. אני הדבקתי עיגול קטן ובמרכזו נעצתי בראד (סיכה מתפצלת).

יא.    מורחים דבק על צדו הפנימי של עיגול הקרטון הקטן ומדביקים לצדו הפנימי של העיגול הגדול.

יב.    מומלץ לחזק את ההדבקה עם אטבי ברזל עד לייבוש. והמכסה מוכן!

יג.     ממלאים את הקופסאות בדברים טובים, עורמים במגדל, מכסים את הקופסה העליונה במכסה שהכנו, וקושרים בסרט.

 פורים שמח!

מחברת המתכונים שלי

אתן מודאגות, אני יודעת... אתן שואלות את עצמכן 'מה קרה בסוף'? האם שרה הצליחה להתגבר על הרגש האימהי של הזנחה עצמית, ודאגה לעצמה סוף סוף למחברת מתכונים? או שאולי היא מצאה לעצמה מיליון ואחד דברים שחייבים להיעשות באופן בהול, במקום לטפל במה שהיא עצמה זקוקה לו?

אז האמת היא שקצת תיחמנתי פה, וניסחתי את הדברים באופן כזה, שגרם לי לחשוב שאני עושה משהו כללי, בעוד שלאמיתו פשוט ישבתי והכנתי לעצמי את המחברת הנחשקת. סיפרתי לעצמי שאני מכינה את המחברת  כ'דוגמה לסדנה', טיעון שאין משכנע ממנו... וכדי שאני לא אשים לב לתרמית, אפילו ארגנתי סדנה אצלי בבית, והרי לי תרוץ סופר משכנע.
אז הייתה סדנה נהדרת, ויש לי מחברת מתכונים חדשה, וכל האישיויות המפוצלות שלי מאושרות עד הגג!

וכמו שהבטחתי (כאן) – באמת הכנתי גרסה משודרגת.
קודם כל במידות שהן 6*9 אינץ' (מחברת A5  ) , במקום 4.25*5.5 שהיה קצת קטן מידי.
בנוסף עטפתי את המעמד לראשונה בחיי בנייר אפלין במקום בקארדסטוק. האפלין הוא נייר דק בהשוואה לקארדסטוק, הוא גמיש וחזק ומותאם במיוחד לעבודות כריכה. ההדבקה שלו נעשית על ידי מריחה של דבק פלסטי (PVA) על כל שטח הנייר (בניגוד למריחה חלקית של דבק על הקארדסטוק, כפי שעשיתי בעבר). הכריכה יצאה פשוט מקצועית, כמו כריכה אמתית של ספר, ואני הפכתי לחסידה נלהבת!
עוד דבר שעשיתי הוא לחורר את החורים לטבעות במרחק של מחורר משרדי רגיל, כך שאוכל להוסיף דפים בקלות במידת הצורך.

את המדבקות חתכתי מויניל בעזרת הקריקט.

אם אהבתן את המחברת, ובא לכן גם להכין כזאת, תוכלו לקנות קיט ליצירת מחברת כזו אצל חיים בסדריה (לצערי אני לא מקבלת אחוזים, אבל אני לגמרי חושבת שאני הכנסתי לו לראש את הרעיון, כשהזמנתי אצלו את החומרים חתוכים לפי מידה לסדנה שלי. ואיזה כיף שזה הבלוג שלי כאן, ואני יכולה לטעון מה שבא לי, בלי שהוא יכול אפילו להכחיש...) 

ואם כל הסיפור הזה עשה לכן חשק לסדנה, אתן הכי בעולם מוזמנות ליצור קשר
במייל sararaanan@gmail.com, גם וואצ-אפ יהיה מצויין - 0545665851. 

אם תגיבו אדע שקראתן, ואם תגידו שאהבתן את הכתיבה, אדע גם את זה.

בקיצור - אשמח לתגובות.

אפרד באיחולי חורף חמים וגדוש מרקים (ואנשים שהם לא אתן שישטפו את הסירים).

אלבום ברכות לבר-מצווה

אותה אחת שקראה את הבלוג שלי בתשומת לב ודקדוק כבר יודעת שאחד מאחי גר בארה"ב לעת עתה, אבל לכל אותן היתר שפספסו את העובדה החשובה הזו אספר – אחד מאחי גר בארה"ב לעת עתה.
לפני שנתיים הוא העמיס את עצמו, את אשתו וארבעת ילדיו, והלך להגשים את שאיפותיו האקדמיות בחוצלארץ. עברו הימים ובכור בניו, איתן (שהוא גם בכור אחייני כי לפניו יש רק טריליון אחייניות), חגג בר-מצווה. את האירוע המרגש, הוחלט לציין ברוב משפחה וחברים כאן בארץ.
לרגל המאורע, נדרשתי כמובן לשאלה ה-כה-מאוד-קריטית:
אלבום ברכות ותמונות מתנה לבר-מצווה – כן-או-לא?



למה כן?
כי בתור אחד שגר רחוק, אולי הוא ישמח לקחת אתו מזכרת ממשית מהאנשים האהובים עליו, כזו שאפשר לדפדף בה, לקרוא ולהיזכר.
כי בתור אחד שאמור לחזור לכאן בסוף, אולי הוא ירצה לבקש מהחברים שלו בארה"ב לכתוב לו ברכות, שהוא יוכל לשמור באלבום, ולקחת אתו כמזכרת משם לכל החיים...



למה לא?
כי בדרך כלל ילדים בגיל הזה שמחים יותר לקבל במתנה אולר, או טאבלט או אין-לי-מושג-מה-אני-לא-מעודכנת.
כי זה טונות של עבודה ושל חומרים יקרים להחריד שקצת מביך להעמיס על מישהו שבכלל לא רוצה את זה.
כי זה משהו שאי אפשר להחליף או להחזיר לחנות, ואם הם לא יאהב, זה קצת טיפטיפה טיפונת מבאס, במיוחד בשבילו, כי הוא יצטרך לשחק אותה שהוא ממש מתלהב, למרות שזה באמת איום ונורא בעיניו.



בקיצור, הבנתן את הרעיון... תודו שכף המאזניים נוטה כאן לגמרי לצד הבנגד.
אז איך בכל זאת החלטתי שכן?
פשוט החלטתי לנסח את הדברים אחרת. במקום לחשוב מה הוא רוצה (משהו שאין לי דרך לדעת), החלטתי לחשוב מה אני רוצה (גם כן עניין מסובך, אבל בהחלט אפשרי).

והרי הניסוח המחודש:
אני רוצה להכין לאיתן אלבום ברכות לבר-מצווה, מכיוון שזו נראית לי מתנה בעלת ערך, בה הוא יוכל לשמור ברכות מהקרובים אליו בארץ ובחו"ל, כמזכרת לכל החיים.
אני מוכנה להשקיע מאמץ וחומרים באלבום הזה, מכיוון שאני נהנית מאוד מההכנה, ומאמינה שהתוצר מיוחד ומשמעותי.
האם הוא יאהב? האם הוא יתחבר? אני מקווה שכן, אבל גם אם לא, זה בסדר.
(האמת לאמיתה היא שגם ההורים שלו עודדו אותי בכיוון החיובי, כך שהייתה לי רוח גבית נהדרת לעניין הזה).

ולמה אני מספרת לכן בכלל את כל הביחבוש הזה?!
מכיוון שדילמת 'כן או לא מתנה בעבודת יד', מעסיקה הרבה יוצרות, ולכן אני חשה צורך לשתף בהתמודדות שלי עם העניין. ובגלל שלמרות שהאלבום הזה שלי זכה להמון אהבה, הערכה ופרגון, אני מוצאת כל כך הרבה פוסטים של אכזבה ותסכול ממקרים בהם ניתנה מתנה בעבודת יד, והצד המקבל לא הראה מספיק התלהבות והערכה להשקעה המטורפת שבתוצר. 

אז בוא נשים את הדברים על השולחן – כמה שעות מחשבה ואהבה שלא נשקיע בהכנה של אלבום/תמונה/משזהלאיהיה בסוף זה רק אלבום/תמונה/משזהלאיהיה ולא יותר. מבחינת מקבל המתנה זה כזה "אה, אלבום! נחמד...אלבום...את הכנת?! אה, יפה. תודה". אין לו שמץ של סיכוי להבין בכלל כמה השקעה מוגזמת טמונה באלבום שהוא מחזיק ביד, ות'אמת זה בכלל לא רלוונטי, כי הבחירה להכין דווקא מוצר בעבודת יד היא הבחירה האישית שלי, כי זה מה שאני אוהבת, ומזה אני נהנית. 

אז כן, יש ערך למתנה עבודת יד, כי זה ייחודי, ואישי וכל זה... וסבבה, ועדיין...
כדאי לא להגזים בערך שלה, ולתת אותה בענווה ואהבה, כדי לשמח בפשטות ובלי ציפייה לתמורה.

מה דעתכן? ממש ממש מאוד אשמח לשמוע עד כמה מה שכתבתי כאן מעצבן אתכן... 

לסיום - החלטתי לאזור אומץ ולצלם את האלבום בווידאו, כדי שתוכלו לראות את כל הפתיחות הרבות שלו.
בגלל שזה סרטון ראשון ואני הכי מתפדחת בעולם, אתן מוזמנות לשקר לי כאן ללא מצמוץ ולספר לי כמה הסרטון נהדר וכמה הדיבור שלי רהוט...

תהנו!