יום חמישי, 30 במרץ 2017

תחפושת מלכת הממתקים - תוצרת בית.

שבת אחת, ילדה אחת אמרה לאמא שלה (זה היה שבועיים לפני פורים): "אמא, החלטתי למה אני רוצה להתחפש!"
-"למה?", שאלה אמא.
-"למלכת הלילה" הכריזה הילדה.
במוצאי השבת, מיד אחרי שכל הילדים נרדמו, מיהרה אמא אל ארגז הבדים שבארון, כדי למצוא בדים שאפשר להכין מהם תחפושת של מלכת הלילה. היא מצאה בן הבדים חצאית סאטן לא גמורה בצבע כחול כהה, שאפשר להפוך אותה לחלק התחתון של שמלת המלכה, בד מוזהב מנצנץ ונהדר ועוד כל מיני בדים שחורים מבריקים. אמא קיפלה את כל הבדים שמצאה, והניחה אותם בחדר היצירה, תוך שהיא מפליגה בתכנונים ומחשבות על תחפושת מלכת הלילה שהיא תתחיל לתפור מחר לילדתה. 



ביום המחרת (שהיה כצפוי יום ראשון), כאשר שבה הילדה מבית הספר, היא נגשה אל אמא שלה שעדיין עבדה במחשב, ואמרה לה: " אמא, החלטתי למה אני רוצה להתחפש!"
-"למה?", שאלה אמא, והרימה גבה חוששת מאוד.
-"למלכת הממתקים" הכריזה הילדה.
לבה של אמא צנח למטה, לאן שלבבות מבוהלים צונחים. אך לאחר רגע או שניים התעשתה האם, אספה בזריזות את כל התכנונים והמחשבות על תחפושת מלכת הלילה ודחפה אותם בנחישות לארגז מחשבות עליו כתוב – 'מחשבות על פרויקטים לא אקטואליים'. לאחר מכן היא נגשה אל ידידה הגדול פינטרסט כדי למצוא השראה לתחפושת מלכת הממתקים. 


ילדה אחת ואמא שלה הסתכלו על תמונות והתחילו לברר איך בעצם נראית מלכת הממתקים. הילדה הלכה אל החדר וחזרה משם עם שמלה לבנה שהיא אף פעם לא לובשת, שאפשר להשתמש בה לתחפושת. הילדה הביטה בתמונות והסבירה לאמא שלה איך צריך להראות הכתר. וכשהלכה אמא להביא את הקטנים מהגן, הילדה ליפפה וגלגלה מנקי מקטרות לצורת סוכריות שיודבקו על הכתר והשמלה.  


מאז ערב ערב, אחרי שהילדים נרדמו, הכינה אמא עוד משהו קטן לתחפושת, ובבוקר הילדה בדקה מה התחדש ומה כבר מוכן, ובקשה מאמא שלה שתכין קודם את הכתר ורק אחר כך את השרביט, כי בלי שום ספק, הכתר חשוב יותר. 

באחד הימים, כאשר חזרה הילדה מבית הספר, היא הסבירה לאמא שלה, שהתחפושת שלה תהייה הכי מיוחדת, כי לכולם תהיה תחפושת קנויה, ורק לה תהיה תחפושת שאמא מכינה. אמא שלה שעד אותו רגע מאוד חששה, שהילדה תקנא בכל התחפושות הקנויות והמפוארות מאוד של הילדות האחרות, שמחה וחשבה: "כנראה משהו מסדרי העדיפויות שלי בכל זאת עובר, כנראה שבסופו של דבר, זה עובד לא רע".



עם הילד, שהיה האח של הילדה, העניינים היו פשוטים יותר , כיוון שדי מוקדם הוא כבר החליט להתחפש לחייל. מדים וכומתה מתאימים נמצאו אצל הדודים. הדברים בכל זאת התחילו קצת להסתבך, כשהחייל המיועד החליט שהוא חייב רובה. האמא של הילד, לא אהבה רובים, ובטח לא אהבה רובים אצל ילדים, אפילו שהם מפלסטיק אבל נראים כמו אמתיים. 

אז אמא אמרה לילד שלה – "אולי נכין רובה בעצמנו? נמצא כמה חתיכות של קרשים, ונכין רובה (שנראה כמו רובה עץ צעצוע שילד הכין, ולא כמו רובה פלסטיק שאבא קנה אבל נראה כמו אמיתי).
הילד הסכים, ואחר צהריים אחד יצאו אמא אחת, וילד אחד ועוד שני קטנים לחפש חתיכות של קרשים. כשחזרו הילד שייף, וצבע בשחור, והסביר לאמא איך להדביק (חייבים שיהיו לרובה שתי ידיות, חייבים!).
בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, אמא תפרה רצועה לרובה וחיברה באקדח סיכות, ובבוקר כשהילד קם הוא שמח ונצצו לו שתי העיניים. 

הילד אהב את התפושת שלו, ואהב מאוד את הרובה (אפילו שלילדים אחרים היו קפצונים, והוא קצת קינא...).
ואמא שמחה וחשבה: "מסתבר שמשהו בסדרי העדיפויות שלי עובר, כנראה, שלעת עתה, זה בהחלט עובד".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה